<h1>פירוש התפילות לר"י ב"ר יקר</h1>
<h2>דף טז.</h2>
ויש גורסין פרק קמא דבבא קמא שדרו של אדם לאחר שבעים שנה נעשה שד, והני מילי דלא כרע במודים, וכך הוא הפירוש כמו שפירשנו שההשתחואה של מודים היא על בית המקדש שיבנה בימות המשיח, וכשאינו משתחוה עליו כראוי עד שיתפקקו כל חוליות השדרה נראה ככופר בימות המשיח ובתחיית המתים הנרמזת בסוף הודאה והוי מין ולא יזכה לחיות עם שאר המתים כיון שהוא נותן פגם בדבר לא יראה באותה טובה. כמו שהוא במדרש תלים. ולכך עצמותיו החייבות להשתחות והם הצלעות התלוים בשדרה אינם כצלעות האדם המצפים לחיות לאחר מותו, אלא כצלעות שד הם ששדים מתים כבני אדם ואינם עתידים לחיות, וזהו שכתוב ונפשי תגיל בה' תשיש בישועתו, וזהו לשון העתיד, דכתוב שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי. וכשאומר בישועתו רמז בנין בית המקדש וירושלים, כדכתיב ישועת אלהי. ועוד כתוב יצאת לישע עמך לישע את משיחך, וכתיב מיד כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוכה, שהן צריכין להשתחוות על הישועה העתידה ולומר מי כמוכה באלים כלומר מי יוכל לעשות נפלאות אלו להחזיר מקדשך ולהחיות המתים, כדכתיב מי כמוך נאדר בקודש. וזה שעתיד להחזיר שכינתו לציון במקדשו וכתוב מיד נורא תהלות עושה פלא, ששם יעשה נפלאות על בנינו ועל תחיית המתים ולהושיע משיח וישראל, וזהו דכתיב כאן כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו. עני הוא משיח, דכתיב עני ורוכב על החמור. ואביון זהו ישראל דכתיב על העתיד ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו. וגם קורא ישראל עני על העתיד דכת' ותפארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה'. ועל שם דכתוב מחזק ממנו נמצא במקום שאמר ה' בחזק יבא וזרועו מושלה לו. ומדבר על העתיד, ולכך אמר מציל עני מחזק ממנו, שגם המשיח צריך ישועה דכתיב הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור. גם הבאנו למעלה יצאת לישע עבדך לישע את משיחך. ולכך בעינן שעצמות השדרה תאמרנה ה' מי כמוך להראות שאין בהן כפירה. ולכך אמר שדרו של אדם נעשה שד אבל שאר עצמות של שוק ושל ירך ושל רגל ושאר עצמות אינן יכולות להתפקק ולכרוע כעצמות השדרה שיש בכלם חוליות. ויש שגורסין חוח לאחר שבעים שנה נעשות שד, שדרו של אדם הראשון לאחר שבע שנים נעשה נחש. טעמא דחוח נעשה שד לא שמענו אבל קצת רמז יש ולא הוכחה דכתוב במקום אחר קמוש יירשם חוח באהליהם וכתיב בישעיה ומלאו בתיכם אוחים ושכנו שם בנות יענה ושעירים ירקדו שם. ושדרו של אדם נעשית נחש והוא דלא כרע במודים מפרשים לפי דאמרינן בברכות [י"ב ע"ב] כי כרע כרע כחויא וכי זקיף זקיף כחזרא. ואין כן עקר הגירסא אלא להיפך, כי כרע כרע כחזרא והוא מקל שצריך לכרוע כבת אחת, וכי זקיף זקיף כחויא כנחש. ענין נחש שהוא מעוקל, וזוקף תחלה הראש מעט מעט ואחר כך הגוף מעט מעט.
<h2>דף פב.</h2>
ואם הוא שני או חמשי או יום שבת שחרית או מנחה או יום טוב מוציאין ספר תורה בתקנת עזרא וקורין בשני ובחמשי שלשה ובשבת במנחה שלשה ובשבת בשחרית שבעה. וכשהחזן מתקן ספר תורה אומר יהי רצון וכו' והוציאנו מצרה מרווחה דאמר בתנחומא [מקץ ג'] ויריצהו מן הבור אמר ר' יהושע בן לוי מתוך צרה רוחה מתוך אפלה אורה מתוך נוולם של צדיקים רוממותם דכתיב אם נבלת בהתנשא. ואמרינן בתנחומא [יתרו ט"ו] מעשה ברבי עקיבא שקראו החזן ברבים בבית הכנסת לקרות בתורה ולא רצה לעלות. אמרו לו תלמידיו רבינו הלא כתוב כי היא חייך ואורך ימיך. אמר להם לא נמנעתי לקרות אלא על שלא סדרתי הפרשה ביני לעצמי שלשה פעמים שאמר הקב"ה שהתורה גלויה לפניו ככוכב, כשבא ליתנם לישראל כתוב בו אז ראה ויספרה הבינה וגם חקרה ואחר כך ויאמר לאדם, ולכך הורגלו העם לומר פרשה הבאה אחרי שנגמרה הראשונה שלה בשבת שחרית, שמא יקרא אותה החזן במנחה לקרות בתורה.
ורגילים לומר אחר שאמר החזן הפסוקים קודם שיתחיל סליחה אומר בכל פעם ה' צבאות עמנו משגב לנו ה' צבאות אשרי. ה' הושיעה. דאמר בירושלמי לעולם אל יזוזו שלשה פסוקים אלו מפיך. ומצאנו באגדה מכאן סמכו הדורות שיהיו מתענים בשני ובחמשי ובשני. כשעשו ישראל מעשה העגל עלה משה בחמשי וירד בשני. ומנין, אמר ר' לוי עלה בחמשי ומחמשי לחמשי ולחמשי חמשה עשר יום ומערב שבת ולערב שבת חמשה עשר יום, הרי שלשים. ומשבת לשבת שמנה הרי שלשים ושמנה. ואחת בשבת ושנים בשבת, הרי ארבעים. ולכך התקינו חכמים שיהיו מתענין בשני וחמשי בעלייתו של משה ובירידתו. ובסוף ארבעים יום נענה. והתעניות הם הם מיעוט חלב ודם במקום קרבנות עם התפלה. והנה בזמן הזה בטלו הקרבנות אף מן המזבח של מעלה. דאמר בתנחומא בפרשת מסעי. כל הימים שהיתה ירושלים קיימת ומזבח בנוי למטה וכהן היה מקריב, כך מיכאל השר הגדול היה עומד ומקריב קרבנות לפני הקב"ה במזבח המכוון למעלה כנגד מזבח מטה. ומיום שבטלו קרבנות למטה כביכול בטלו קרבנות למעלה. וכן כתוב בפרשת חיי שרה ברקיע עצמו מכוון בו מקדש המזבח הקטרת ומזבח העולה, ומיכאל שר הגדול עומד ומקטיר עליו קטרת ומעלה תמיד על מזבח העולה. ואמרינן במדבר רבה בשעה שרמז הקב"ה לעשות משכן רמז למלאכי השרת שיעשו אף הם משכן והוא משכן המלאך ששמו מטטרון שם מקריב נפשותיהם של צדיקים לכפר על ישראל בימי גלותם. ויש שמקבלים מלקות. ואעפ"י שמלקיות אלו אינו קשה וחזק בכח כמלקות של תורה שאומדין אותו למיתה, ואנו רואים שאדם יכול לקבל כמה מלקיות מאלו, סומכין אנו על מה דאמרינן בפרקי דר' אליעזר [פמ"ג] אחאב כשעשה תשובה שלח וקרא ליהושפט מלך יהודה והיה נותן לו מלקות ארבעים בכל יום שלשה פעמים. ובצום ובתפלה היה משכים ומעריב לפני הקב"ה ועוסק בתורה כל ימיו ונתרצית תשובתו. דכתוב הראית כי נכנע אחאב. וטוב להתפלל בדמעה, כי שערי דמעה לא ננעלו [ב"מ נ"ט ע"א]. ולצעוק בקול רם עם החזן בעשרה כשאומר סליחות. וכדאמרינן במסכת שלשה דברים תדע לך שכן ישראל אינן נגאלים אלא מתוך הצער ולא מתוך השעבוד ולא מתוך הטלטול ולא מתוך הדחק ולא מתוך שאין להם מזונות אלא מתוך עשרה בני אדם שהן שרויים זה עם זה והיה אחד מהם קורא לחברו ואין קולו נשמע, שנ' ובהר ציון תהיה פלטה לומר שצועקים כ"כ ומתכונים בתפלתם שאם קורא האחד חברו לא יוכל חברו לשמוע. וזו היא צעקה בקול רם.
